פסה"ד בעניין אי הארכת שהות מטפלת זרה למרות הפגיעה במטופלת לא יעמוד לדיון נוסף

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

1.        ההליך נסוב על פסק דין של בית משפט זה, בו נתקבל, ברוב דעות, ערעור המשיבה על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו. כעולה מפסק הדין, המבקשת 1 הינה עובדת זרה מהפיליפינים. לאחר שנפטר מעסיקה היא החלה, בחודש ינואר 2005, לטפל ולסעוד את המבקשת 2. שר הפנים סרב להסדיר את מעמדה של מבקשת 1 בישראל, בנימוק כי היא שוהה בישראל חמש שנים וחצי בעוד עובד יכול לעבור למעסיק אחר עד 51 חודש; וכן בנימוק כי המבקשת 1 שוהה בארץ באופן לא חוקי מאז נפטר מעסיקה הקודם. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע שיש להעניק למבקשת 1 אשרה ורשיון ביקור למשך שנה. בית המשפט התבסס על ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 3א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - החוק) המאפשר הארכת תוקפו של רישיון ביקור של עובד סיעוד לשנה בכל פעם, מעבר לתקופה המירבית של חמש שנים, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, העובד הזר הועסק במתן טיפול לאותו מטופל במשך שנה ברציפות בתכוף לפני תום תקופת הארכה; השני, נתקבלה חוות דעת מגורם מוסמך, לפיה הפסקת ההעסקה תפגע פגיעה קשה במטופל. בית המשפט לעניינים מינהליים פסק כי אף כאשר התנאי הראשון אינו מתמלא במלואו, ניתן להתחשב בשיקולים הומניטריים ולהסתפק בתקופה קצרה משנה.   

2.        בערעור לבית משפט זה היו כל שופטי ההרכב תמימי דעים כי משלא מתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 3א(ב) לחוק בדבר טיפול רצוף של שנה, לא השתכללה הצטברות התנאים המוקדמים המאפשרת הפעלת סמכותו של המשיב להאריך את רישיון הביקור של המבקשת 1 בישראל. נפסק איפוא כי הארכת תקופת עבודתה של המבקשת 1 אצל המבקשת 2 מכוח סעיף 3א(ב) אינה אפשרית. יחד עם זאת, נחלקו שופטי ההרכב בשאלה האם קיים מקור סמכות אחר המאפשר לשר הפנים להאריך את רשיון הביקור של מבקשת 1. כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, פסקה כי יש להחזיר את העניין לשיקול נוסף של שר הפנים, במסגרת סמכותו על פי סעיף 3א(ג1) לחוק, המקנה סמכות מיוחדת לשר הפנים להאריך רישיון ביקור של עובד זר בנסיבות מיוחדות וחריגות הקשורות בתרומת העובד לכלכלה, למשק או לחברה. לשיטתה, ראוי לפרש את הסמכות הנתונה בסעיף זה כסמכות שנועדה, בין היתר, להגן על שלומו ורווחתו של המטופל הסיעודי. על כן ראוי כי הרשות המוסמכת תשקול את מכלול הנסיבות של המקרה הנדון, על רקע הסמכות השיורית הכללית הנתונה בידיה מכוח סעיף 3א(ג1) לחוק. ואילו שופטי הרוב - כב' השופט א' רובינשטיין וכב' השופטת ד' ברלינר - פסקו כי סעיף 3א(ג1) לחוק לא נועד למטפלים סיעודיים, לגביהם חל סעיף 3א(ב) לחוק. הודגש כי ככל שמדובר בעובדי סיעוד השוהים כחוק, אין צורך בהסדר הכללי שבסעיף 3א(ג1) ומכל מקום לא ניתן לראות בו "מסלול עוקף" למתן היתרים לעובדים זרים בתחום הסיעוד, שאינם עומדים בדרישות שנקבעו בהסדר הפרטני בעניינם. נפסק, איפוא, כי על המבקשת 1 לעזוב את הארץ בתוך ששה חודשים, ועל המבקשת 2 להיערך למציאת עובדת סיעוד חלופית.

3.        פסק הדין ניתן ביום 13.5.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 24.7.2008. על פי האמור, בה, מזכירות בית המשפט הודיעה לבא-כוח המבקשות על מתן פסק הדין סמוך לאחר נתינתו, אך פסק הדין לא נשלח אל בא-כוח המבקשות עד עצם היום הזה. בנסיבות אלה הבקשה מוגשת, על פי הנטען, מתוך זהירות. עוד נטען כי הליך הסברת פסק הדין למבקשות, על משמעותו והשלכותיו, היה הליך מורכב ומסובך במיוחד. נוכח מורכבות הנושא ונוכח מגבלותיהן של המבקשות, נדרשו אלה לפרק זמן נוסף על מנת "לעכל" את פסק הדין ולבחון את מהלכיהן לאורו. בא כוח המבקשות מוסיף ומציין כי פנה לגופים שונים אשר הביעו עניין בפסק הדין, על מנת שאלה יצטרפו להליך הדיון הנוסף. גופים אלה נזקקו אף הם לפרק זמן מסוים על מנת לגבש עמדתם בנושא. עוד נטען בבקשה כי לבקשה לדיון נוסף חשיבות מכרעת לחייהם של קשישים, ניצולי שואה, חולים ונכים. פסק הדין, כך נטען, יצר הלכה חדשה וקשה, המונעת בכל מקרה ובכל נסיבות הומניטריות, קשות ככל שתהיינה, את המשך מתן הסיעוד למטופל ממי שלא עומד במכלול התנאים הקבועים בסעיף 3א(ב) לחוק, ללא כל גמישות וללא שיקול דעת פרטני.

4.        המשיבה מתנגדת לבקשה. נטען כי המבקשות לא הצביעו על טעם מיוחד המצדיק הגשתו של ההליך באיחור כה רב. ניסיונן של המבקשות לגייס גופים וארגונים שונים לתמיכה בבקשתן אינו יכול, כך נטען, להצדיק איחור בהגשת ההליך. מעבר לכך סבורה המשיבה כי סיכויי הבקשה לקיום דיון נוסף נמוכים. היא מציינת כי לאחר פסק הדין פסק בית משפט זה בעע"מ 2740/08, בהרכב אחר של שלושה שופטים, את שנקבע בפסק הדין נשוא הבקשה. לשיטתה, הגם שפסק הדין העמיד דברים על מכונם, אין בו "חידוש" ובוודאי לא חידוש המצדיק היענות לבקשה להליך החריג של דיון נוסף.

5.        המבקשות פנו וביקשו להגיש תגובה, בה ביקשו להתחשב בטעמי העיכוב בהגשת הבקשה לדיון נוסף. צוין שם כי המבקשת 2 הינה ניצולת שואה חולה, בת כתשעים שנה. מצבה הנפשי והבריאותי רופף. תוצאות פסק הדין בערעור נתנו אותותיו על מצבה הבריאותי והנפשי, וההחלטה לקחת חלק בהליך משפטי נוסף לא היתה פשוטה עבורה. בתה של מבקשת 2 הצהירה כי משך שבועות ארוכים סירבה אמה בתוקף לדבר על הנושא וסרבה לראות את עורך דינה רק בשלהי חודש יולי 2008, בסמוך למועד בו הוגשה הבקשה, נמסר לבא-כוח המבקשות דבר ההחלטה להגיש בקשה לדיון נוסף.

6.        נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי מצויה בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין. מניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין, בין אם ניתן בנוכחות הצדדים ובין אם ניתן בהעדרם (ראו, בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.2007); בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו ממתן פסק הדין ולא מיום ההמצאה, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף, חריג במסכת ההתדיינות הרגילה.

7.        בד בבד קובעת תקנה 4 כי רשם בית המשפט רשאי להאריך את המועד, אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דרישה זו אמנם דומה לדרישה הקיימת ברגיל בהליכים אזרחיים לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, ננקטת גישה קפדנית ומצמצת (ראו, המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כב (3) 699). אכן, יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 לתקנות (בשג"צ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001); בש"א 8810/05 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 25.12.2005)). גישה זו נובעת גם היא מייחודו של הליך הדיון הנוסף, בו קיים צורך מוגבר להגן על ציפיות בעל הדין שכנגד ועל האינטרס הציבורי בדבר סופיות ההליכים.

8.        על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, איני סבורה כי ניתן להיעתר לבקשה. ככל שהבקשה מבוססת על כך שפסק הדין טרם הומצא למבקשות, אין בה כדי להקים "טעם מיוחד". דומה כי בטענה זו מקופלת טעות לעניין המועד בו החל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. טעות זו אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר. המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא בגדר דין מושרש. טעות כזו בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועד אינה מקימה, ברגיל, "טעם מיוחד" להארכת מועד. נכון הדבר כי "אין להפוך את שאלת המועדים, לחידון של זכרון ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה" (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702). אולם אין לראות בהלכה זו משום היתר כולל להגיש עתירות לדיון נוסף בשיהוי ניכר, בלא להצביע על טעם מיוחד כבד משקל. יש לזכור כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר, של כחודשיים ימים לאחר שחלף המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. לגבי כל איחור, ואפילו איחור של ימים ספורים בלבד, לא תינתן ארכה כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006). ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבקשה לדיון נוסף.

9.        מלבד הטעות לגבי מירוץ המועדים, הבקשה מפרטת טעמים המבוססים על הנסיבות הקשורות במבקשות עצמן. גם באלה אין כדי להקים "טעם מיוחד". אין חולק כי השלכותיו של פסק הדין מכבידות מאוד על המבקשות וכי לא היה זה קל עבורן "לעכל" את פסק הדין. אך אין הדבר מקים הסבר מניח את הדעת לשיהוי של חודשיים ימים. הטענות לעניין זה כלל אינן נתמכות בתצהירים של המבקשות עצמן. בנוסף, המבקשות היו מיוצגות כל העת. דווקא על רקע ההשלכות הקשות של פסק הדין ניתן היה לצפות כי המבקשות יפעלו במהירות, בהתאם למסגרות הדיוניות שהתווה המחוקק, כדי לשנות את רוע הגזירה. לכל הפחות ניתן היה לצפות כי עצם הבקשה לארכה תוגש בתוך המועדים הקבועים בדין. הטענה כי הסברת פסק הדין למבקשות הייתה מורכבת וסבוכה במיוחד נטענה בעלמא, ללא הסבר מספק. גם הטענות בעניין מצבה הרפואי והנפשי של מבקשת 2 אינן מסייעות בידי המבקשות. ראשית, הדברים לא נתמכו בתיעוד כלשהו. חסר זה בולט על רקע העדרו של תצהיר מטעם מי מן המבקשות. שנית, הדברים אינם יכולים להצדיק את העובדה שלא נתבקשה ארכה בתוך המועד הקבוע בחוק להגשת ההליך. גם הטענות לעניין הסדרת הייצוג ומימון ההליך, ככל שנדרשה הסדרה מחודשת, אינן מצדיקות היעתרות לבקשה, בפרט בהתחשב בכך שהמבקשות היו מיוצגות במסגרת הערעור. לא כל שכן כאשר כלל לא הובהר כיצד הדבר גרם לעיכוב בהגשת הבקשה. לבסוף, גם הרצון לעניין גורמים שונים להצטרף להליך אינה יכולה להצדיק את האיחור, שכן ההצטרפות יכולה להיעשות גם לאחר פתיחת ההליך.

10.      המבקשות הרחיבו את הדיון על חשיבותה של ההלכה שנפסקה. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי הדבר מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. ראשית, חשיבות העניין העומד לדיון איה בבחינת טעם העומד לעצמו. הדבר יכול, בנסיבות מתאימות, להתווסף לטעם קיים. אך בהעדר הסבר מניח את הדעת לשיהוי הממושך בהגשת ההליך, לא ניתן להסתפק בחשיבות העניין כהצדקה להארכת מועד. שנית, חשיבותו של העניין אינה מספקת כדי לבסס טענה בדבר סיכויים טובים של הבקשה לדיון נוסף להתקבל. למעשה, עיון בתיק מעורר ספקות של ממש בשאלה האם ההליך מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. בפסק הדין אמנם נתגלעו חילוקי דעות בין השופטים בשאלה האם לסעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל עשויה להיות תחולה בנסיבות העניין. אולם על פני הדברים לא נראה כי ניתנה במסגרת פסק הדין הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. ספק אם המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם יש מקום לקיים דיון נוסף לאחר שהעניין הוכרע בידי הרכב שלושה של בית המשפט העליון, חרף חשיבותו של פסק הדין והשלכותיו.

           סיכומו של דבר, אין בידי להיעתר לבקשה להארכת מועד. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ז' אלול תשס"ח (7.9.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: